פרק רביעי ~ תָנסיוּס

31.01.16

הפרק הרביעי מתמקד בסבה של וגה, וירג'יל גֶ'יין, שעבר את 'האירוע שלו' לפני זמן מה והמשיך הלאה. חבר המועצה תנסיוּס משוחח עם וגה בנוגע לבריחתו של קוונטין הרמס, ובזמן השיחה שולף מכיסו את אחד הדברים הבודדים שוירג'יל השאיר אחריו - טבעת בעלת דוגמה ייחודית - וטוען שנמצאה בביתו של קוונטין. 
מאוד נלחצתי כשאחד הווּגים השנואים ביותר על וגה אילץ אותה לשוחח איתו על קוונטין, במיוחד משום שגם ג'ון -אחיה הקטן- היה איתה. מרוב לחץ על מה שעתיד לקרות נהייתי פרנואידית יותר ממה שאני בדרך כלל והתחלתי לחשוב מחשבות הזויות כמו~ 
מה עכשיו? תנסיוס ישלוף סכין וירצח את וגה? ירעיל אותה? יחטוף אותה ויענה אותה בייסורים? יחטוף את ג'ון ויענה אותו בייסורים? 
לשמחתי השיחה הייתה ידידותית למדי ואף אחד לא חטף אף אחד. 
אחר כך האחים התקדמו ללוּן, מן אכסניה צפופה, זולה ומאובקת ששלושים ווּגים נדחסים לתוכה. 
כמו תמיד, פגשתי עוד שניים-או שלושה אויבים שמטרידים יותר מבחינה סטטיסטית, כמו יתושים שמנים ומסריחים שנטפלים אלייך ביום קיץ חם. כמובן שזה רק ספר, אבל הרבה אנשים דוחים כמוהם(לא רק במראה) נמצאים גם במציאות, לכן הזדהיתי עם הגועל של וגה. 
הרבה רגשות כמו לחץ וחשד עלו בי כשוגה יצאה מהדלת האחורית של הלוּן ואמרה שהיא הקפידה שלא יעקבו אחריה(למשל~לאן את הולכת בשעה כזאת ולמה?!), אבל נלחצתי פי שתיים כששורה אחר כך היה כתוב שהיא הייתה צריכה להתאמץ בשביל זה הרבה יותר. 
מתוך כל הפרק הזה אימצתי לעצמי משפט אחד: 
"....ודאגתי שבשלב מסוים הוא עתיד לקבל שכל ולהתחיל להיטפל לג'ון. מכך שלא עשה זאת הבנתי שהוא מפחד ממני יותר מדי. פחד הוא דבר נפלא כשהוא מופנה לכיוון הנכון. "
למה? אין לי תשובה. אולי כי זה פשוט נכון, גם אם זה קצת אנוכי.

פרק ראשון, שני ושלישי ~ מקום בשם ווּרְמוד, הארובות, הקטור והלן.

30.01.16

אני מניחה שהביקורת שלי על שלושת הפרקים הראשונים הייתה...המ... קצת ארוכה. ליתר ביטחון הוספתי גם סיכום בסוף, כדי שאלו שמעדיפים להגיע ישר לעניין(עצלנים כמוני, למשל;) יוכלו לדלג על תמצות הפרקים, הביקורות המורחבות וכו'. 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הפרק הראשון מתחיל מבוקר רגיל בוורמוד; או בעצם, הבוקר הכי לא שגרתי בחייה של וֶגָה גֶ'יין, הווּגית בת 14 היחידה באזור. כלבי תקיפה שרצים בגבול לקוואג, צרחה מקפיאת דם עם שחר? לא רק ששניהם לא שגרתיים בכפר משעמם כמו וורמוד, אלא שהם גם לא נראו או קרו מעולם עד עכשיו. 
הפרק השני מתמקד יותר בעבודתה שבארובות -מן מפעל ליצור פרטי נוי-, ובחבריה לעבודה(טוב, לא כולם חברים...). המועצה מגיע לביקור לא ידידותי במיוחד במטרה לתפוס את הוּוג היחיד שיצא אי-פעם מוורמוד, שבמקרה הוא גם השותף של וגה לעבודה. 
הפרק השלישי עוסק דווקא בתיאור וורמוד ואורך החיים במקום -כפר צפוף ועני שהאושר נדיר בו, שתושביו מאמינים בכל קיומם שאין דבר מעבר לקוואג, השממה שאחרי וורמוד-, ובמשפחתה של וגה גֶ'יין: שני הורים על סף המוות, אח צעיר וגאון, וסבא שמת לפני זמן רב והשאיר אחריו סודות רבים. 
נקודת המבט של וגה מאוד מפורטת, ואחד הדברים שאהבתי בה יותר מכל הוא שהיא אומרת כל מה שהיא חושבת בלי לחשוב על זה יותר מידי. כמובן שהיא לא מתחצפת סתם ככה לכל אחד שהיא פוגשת, אבל אם היא חושבת על אדם מסוים שהוא לא מוצא-חן בעיניה(בלשון המעטה),  היא לא תהסס להגיד לו את זה ואת כל מה שהיא חושבת עליו. מלבד זאת, אהבתי את העובדה שהיא מאוד עצמאית - היא מגדלת את אחיה הקטן לבד כי הוריה על סף מוות ב'בית החולים' כבר זמן רב, עובדת במשך מחצית היום ואחראית מאוד. 
אלו ויכולתה להסיק מסקנות בצורה מהירה, אי-האמונה שלה בוּוגים אחרים, הכרתה במציאות, ועצם העובדה שהיא כל מה שאני מצפה מגיבורת הסיפור הראשית - מדהימים בעיני. התחברתי אליה בקלות ונסחפתי עם כל חשד, רגש ומילה שלה. כמובן שהפסימיות שלה מעצבנת במידה מסוימת, אבל היא חלק מהדמות. זה בערך כמו להאשים את עצמי באופטימיות יתר - במה ההיגיון פה? אם לדמות שאני מחבבת יש תכונה מסוימת שלא מוצאת חן בעיני, אני אמורה לקבל אותה כמו שהיא. אחרי הכל, אם אהבתי את הדמות עם התכונה הזאת, בלעדיה היא לא תהיה אותו הדבר ויכול להיות שכבר לא אתחבר אליה. (אני מודה, פה כבר נסחפתי קצת...)
כתבתי ביקורת אחת על שלושה פרקים רצופים בגלל שבעיקרון לא קרה הרבה, ולכן לא היה הרבה מה לכתוב. כן, לומדים הרבה על וגה והחיים שלה, וכן, מבהירים את העניין עם הבריחה של קוונטין הרמס מוורמוד, וכן, מסבירים הרבה על וורמוד עצמה - אבל העלילה לא התקדמה לשום מקום מרגע בריחתו של קוונטין ועד לשיחה המחשידה עם חבר המועצה. 
בכל מקרה, מאוד התלהבתי מההתחלה. היא מלהיבה, ממש מבעירה אותך מהמשפט הראשון ומונעת ממך להתכלות בלהבות. השפה הגבוה מקשה להבין את הסיפור, וגם המושגים והשמות החדשים לכל דבר, אבל ברגע שמבינים את העניין הכל הופך להרבה יותר קל. 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
לסיכום - עד כה התחברתי לדמות הראשית והסיפור ריתק אותי. אם לא הייתי מפחדת מהמבטים של חבריי לכיתה מהאורך של הביקורת הזאת(הציפיות שלי בעניין גבוהות לאחר שהם עשו זאת עוד בפוסט הראשון[הצילו?]) כנראה הייתי כותבת עוד הרבה על התלהבותי מהתחלת הסיפור. =)

איך בחרתי את הספר?

24.01.16

כשהמורה לספרות הכריזה בוקר אחד על מצעד הספרים ועל יומן מסע הקריאה שעלינו לכתוב בעקבותיו, נהיה לי כאב ראש. נזכרתי ביומן הקריאה של כיתה ו', ומיד רציתי להתפרץ ולצרוח על המורה ולהגיד לה שתבטל את הפעילות, שהיא משעממת גם ככה ושהיה עדיף להעביר את השעות האלו בעוד דיונים בנושא שירים. ברור שלא עשיתי את זה, אבל בזמן שהיא הובילה אותנו לספרייה הבית ספרית חשבתי לעצמי שאני עומדת לקבל נכשל. כנראה, 'בלית ברירה', אני אאלץ לבחור ספר מתוך התריסר ואבחר את הדק ביותר, בידיעה שגם ככה לא אקרא אותו. 

לא, אל תבינו אותי לא נכון - אני אוהבת לקרוא. בבית שלי יש שלושה ארונות שעמוסים רק בספרים, וקראתי את כולם. אבל יומן מסע קריאה היא עבודה מתישה, ואף פעם לא מצאתי ספר שבאמת אהבתי. 

הציגו בפנינו את תריסר הספרים מתוך המצעד. היה שם ספר שכבר קראתי. כבר הייתי בטוחה שאקח אותו כדי לחסוך זמן קריאה, ואז ראיתי אותו. 

רקע הכריכה היה אפור-צהבהב, כולו עננים של אבק ועפר ששמש מנסה לחדור דרכם. הצבעים והאבנים ברקע נתנו לי הרגשה של חנק ועוינות, כאילו עומד להתרחש קרב עקוב מדם. האדמה הייתה שחורה, ובצדדים היתמרו הרים שעמדו להתמוטט. ובמרכז עמדה דמות מטושטשת שהייתה בבירור נערה. לבושה שמלת סחבות, שיערה פרוע, מחזיקה חרב, ופונה אל ענני העפר הנורא, מחכה. 
בראש ענני העפר התנוסס בגאווה השם 'דוּקְרב'. 

התחברתי אל הספר בשנייה אפילו מבלי שהבחנתי בכך, כשדמיינתי את עצמי במקום הנערה מול אחת המורות(בהזדמנות זאת אתנצל בפני כל אחת ואחד בצוות המורים, ואומר להגנתי שבעבודה זו נדרשתי לכתוב את האמת לאמיתה). מיד נגשתי אל הספרנית על מנת להשאילו, והיא העבירה את הספר מתחת לברקוד. "של דיוויד באלדאצ'י? בחירה מעולה."
באותו רגע חשבתי לעצמי, שאולי לציון שלי בספרות בכל זאת יש תקווה. 

"בראש ענני העפר התנוסס בגאווה השם 'דוּקְרב'"