פרק תשיעי, עשירי, אחד-עשר ושניים עשר ~ הפרס, זוג ג'ביטים, שרשרת הדסטין, האפשרות הבלתי אפשרית.

13.02.16

בפרק התשיעי דוּמיטר מכריז כרזה מפתיעה - קוונטין הרמס הפך רשמית לעבריין נמלט. והפרס עליו, חיי או מת, הוא אלפיים מעות. סכום שבין רגע יהפוך כל ווג בוורמוד לעשרים יותר מהמועצה כולה. 
בפרק העשירי וגה מתגנבת אל הארובות בשעת הלילה, במטרה להוציא את הספר של קוונטין מהארונית שלה לפני שיגלו אותו. אך במקום לצאת מהארובות ולחזור ללון, היא נתקלת בזוג גָ'ביטים(מן נחשים שמאתיים חמישים ראשים צומחים לכל אורכם) ונופלת אל מותה במפל של דם. 
בפרק האחד עשר וגה ניצלת בזכות שרשרת מתכת מוזרה שעוקבת אחריה לכל מקום, ששמה(לשרשראות יש שם?) הוא דסטין. מאוחר יותר נגלה שהשרשרת מסוגלת לעוף. 
בפרק השניים עשר, המועצה מכנסת אסיפה של כל תושבי וורמוד ומכריזה על פרויקט מחריד - בניית חומה בין וורמוד לקוואג. מאיפה הגיע החלטה זאת פתאום? אחרי שנגלה כי העקבות היחידים של קוונטין הרמס הם בגדים, קווצת שיער וגלגל עין(!), הוּוגים משוכנעים שהוא נלקח בכוח. על ידי הולך-על-שתיים, שכנראה מסוגל לשלוט במחשבות. והשולט-במחשבות הזה כנראה עקר לקוונטין את העיניים ואילץ אותו לספר מידע על וורמוד - ואז רצח אותו. 
אם הייתי צריכה לתאר את אבעת הפרקים האלו במילה אחת - מותחים. 
קוונטין מבוקש, חי או מת - מה?! מתחת לארובות יש מבוך של מפלים של דם - מה?! קיימת שרשרת בשם דסטין, והיא עוקבת אחרי וגה ומסוגלת לעוף - מה?! קוונטין, האחד והיחיד, מת - מה?!
נדהמתי מכל עובדה חדשה שגיליתי. מהפרס על ראשו של קוונטין ועד לעובדה שהסיפור באמת התחיל להאיץ. אני לא חובבת רצח ואני לא סדיסטית, אבל רק העובדה שעקרו לקוונטין את העיניים הופכת את הסיפור להרבה יותר מושך - הוא מתחיל להיות הרבה יותר מציאותי. המקרה הזה(וגם ההשערה של 'רצח קוונטין') מאוד הזכירו לי את הפחד מכל קט (כמו דאעש וחמאס) כיום, ולכן היה לי מאוד קל להזדהות עם וגה בפרקים אלו. 

פרק חמישי,שישי, שביעי ושמיני ~ הדרך החוצה, משפחת דֶלפִיה, מוריגון, בתוך הספר.

13.02.16

בפרק החמישי וגה נענית לבקשתו של קוונטין ויוצאת מאוחר בלילה אל העץ שלה, נחושה לגלות מה הוא השאיר שם בשבילה. בדרך שם גארם מתחיל לרדוף אחריה משום מקום(מן נמר ענק נושף אש בעל חזה נוטף דם[?]), והיא נאלצת לנוס על נפשה. בזמן בריחתה, היא מגלה מה הדבר שקוונטים הרמס הסתיר בעץ שלה - מפה של הקוואג?!
בפרק השישי דלף, חברה הטוב ביותר של וגה, מגלה לה שהוא הווּג היחידי שאי-פעם ראה אירוע של ווגמורט כלשהו. הסיפור מסתבך כשהוא מוסיף שהווגמורט הזה הוא וירג'יל גֶ'יין, סבה של וגה. 
הפרק החמישי עוסק במן חקירה משטרתית-פסיכולוגית לוגה גֶ'יין מטעם הווּגית הנקבה החשובה והמרתיעה ביותר בוורמוד, מוריגון. קשה שלא לשים לב שגם היא במרדף אחרי קוונטין הרמס-כמו כולם-, אבל השאלות הישירות והמבטים החורצים מהווים סכנה רצינית לוגה. 
הפרק השמיני עוסק בהתגנבות של וגה לביתו של קוונטין, במטרה להשיג עוד מידע על אודות בריחתו. תוך כדי הסריקה היסודית, וגה מגלה דברים חדשים רבים על חברה לעבודה. 
כנראה שהפרקים 5,6, ו7  היו אמורים להיות פרק אחד ארוך, כי חוץ מסיומת דרמתית לכל פרק הם מתמקדים כמעט באותו נושא ומתמשכים מאותה עלילה. צירפתי גם את פרק 8 כי אני חייבת להזדרז עם סיום הקריאה (הצילו_עוד_לא_סיימתי_את_הספר_וההגשה_היא_למחר). 
אישית, גיליתי שיש לי שנאה מיוחדת למוֹריגוֹן. השלמות שלה, המראה הנקי וטהור מדי, השפה הגבוה והמוגזמת מאוד - באמת; היא כיערה את כל היופי בסיפור שהיה עד עכשיו. כולם כל כך עניים, ממש מרגישים את הרצון של כולם לשרוד, והיא כולה לבנה ומדהימה וחזקה. עם כמה שאני מעריכה דמויות כאלה(טוב, אני לא.), לדעתי הדמות הזאת בכלל לא אמורה להתקיים. כנראה שהסיבה היחידה שהיא בסיפור היא שבסופו של דבר, חייבים לשנוא מישהו.
ולנושא אחר ~ דלף. הו, דלף. כמה זמן? עד מתי? למה אתה כל כך טיפש ועד עכשיו לא עשית כלום עם אהבתך הנצחית לוגה?! אתם ממש מתאימים! היא נמוכה, אתה ענק. היא אמיצה, אתה קצת פחדן. היא חכמה, אתה... פחות. אם הייתה לי האפשרות, הייתי שולחת לו ברגע זה מכתב וסטירה מצורפת. ואם השניים לא יהפכו לזוג עד סוף הספר, כנראה שהאתר של הסופר יתמלא בתגובות הלא-כל-כך-נחמדות שלי (כן, אני נעשית מפחידה למדי כשזה מגיע לזוגות בספרים).
נדהמתי כשגיליתי שקוונטין כבר היה בקוואג כמה פעמים. ושרד. ושהוא צייר לא רע. הייתי רוצה לראות כמה מהיצירות שלו... הן כנראה היו הופכות ליותר מפורסמות מהמונה-ליזה. 

פרק רביעי ~ תָנסיוּס

31.01.16

הפרק הרביעי מתמקד בסבה של וגה, וירג'יל גֶ'יין, שעבר את 'האירוע שלו' לפני זמן מה והמשיך הלאה. חבר המועצה תנסיוּס משוחח עם וגה בנוגע לבריחתו של קוונטין הרמס, ובזמן השיחה שולף מכיסו את אחד הדברים הבודדים שוירג'יל השאיר אחריו - טבעת בעלת דוגמה ייחודית - וטוען שנמצאה בביתו של קוונטין. 
מאוד נלחצתי כשאחד הווּגים השנואים ביותר על וגה אילץ אותה לשוחח איתו על קוונטין, במיוחד משום שגם ג'ון -אחיה הקטן- היה איתה. מרוב לחץ על מה שעתיד לקרות נהייתי פרנואידית יותר ממה שאני בדרך כלל והתחלתי לחשוב מחשבות הזויות כמו~ 
מה עכשיו? תנסיוס ישלוף סכין וירצח את וגה? ירעיל אותה? יחטוף אותה ויענה אותה בייסורים? יחטוף את ג'ון ויענה אותו בייסורים? 
לשמחתי השיחה הייתה ידידותית למדי ואף אחד לא חטף אף אחד. 
אחר כך האחים התקדמו ללוּן, מן אכסניה צפופה, זולה ומאובקת ששלושים ווּגים נדחסים לתוכה. 
כמו תמיד, פגשתי עוד שניים-או שלושה אויבים שמטרידים יותר מבחינה סטטיסטית, כמו יתושים שמנים ומסריחים שנטפלים אלייך ביום קיץ חם. כמובן שזה רק ספר, אבל הרבה אנשים דוחים כמוהם(לא רק במראה) נמצאים גם במציאות, לכן הזדהיתי עם הגועל של וגה. 
הרבה רגשות כמו לחץ וחשד עלו בי כשוגה יצאה מהדלת האחורית של הלוּן ואמרה שהיא הקפידה שלא יעקבו אחריה(למשל~לאן את הולכת בשעה כזאת ולמה?!), אבל נלחצתי פי שתיים כששורה אחר כך היה כתוב שהיא הייתה צריכה להתאמץ בשביל זה הרבה יותר. 
מתוך כל הפרק הזה אימצתי לעצמי משפט אחד: 
"....ודאגתי שבשלב מסוים הוא עתיד לקבל שכל ולהתחיל להיטפל לג'ון. מכך שלא עשה זאת הבנתי שהוא מפחד ממני יותר מדי. פחד הוא דבר נפלא כשהוא מופנה לכיוון הנכון. "
למה? אין לי תשובה. אולי כי זה פשוט נכון, גם אם זה קצת אנוכי.

פרק ראשון, שני ושלישי ~ מקום בשם ווּרְמוד, הארובות, הקטור והלן.

30.01.16

אני מניחה שהביקורת שלי על שלושת הפרקים הראשונים הייתה...המ... קצת ארוכה. ליתר ביטחון הוספתי גם סיכום בסוף, כדי שאלו שמעדיפים להגיע ישר לעניין(עצלנים כמוני, למשל;) יוכלו לדלג על תמצות הפרקים, הביקורות המורחבות וכו'. 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
הפרק הראשון מתחיל מבוקר רגיל בוורמוד; או בעצם, הבוקר הכי לא שגרתי בחייה של וֶגָה גֶ'יין, הווּגית בת 14 היחידה באזור. כלבי תקיפה שרצים בגבול לקוואג, צרחה מקפיאת דם עם שחר? לא רק ששניהם לא שגרתיים בכפר משעמם כמו וורמוד, אלא שהם גם לא נראו או קרו מעולם עד עכשיו. 
הפרק השני מתמקד יותר בעבודתה שבארובות -מן מפעל ליצור פרטי נוי-, ובחבריה לעבודה(טוב, לא כולם חברים...). המועצה מגיע לביקור לא ידידותי במיוחד במטרה לתפוס את הוּוג היחיד שיצא אי-פעם מוורמוד, שבמקרה הוא גם השותף של וגה לעבודה. 
הפרק השלישי עוסק דווקא בתיאור וורמוד ואורך החיים במקום -כפר צפוף ועני שהאושר נדיר בו, שתושביו מאמינים בכל קיומם שאין דבר מעבר לקוואג, השממה שאחרי וורמוד-, ובמשפחתה של וגה גֶ'יין: שני הורים על סף המוות, אח צעיר וגאון, וסבא שמת לפני זמן רב והשאיר אחריו סודות רבים. 
נקודת המבט של וגה מאוד מפורטת, ואחד הדברים שאהבתי בה יותר מכל הוא שהיא אומרת כל מה שהיא חושבת בלי לחשוב על זה יותר מידי. כמובן שהיא לא מתחצפת סתם ככה לכל אחד שהיא פוגשת, אבל אם היא חושבת על אדם מסוים שהוא לא מוצא-חן בעיניה(בלשון המעטה),  היא לא תהסס להגיד לו את זה ואת כל מה שהיא חושבת עליו. מלבד זאת, אהבתי את העובדה שהיא מאוד עצמאית - היא מגדלת את אחיה הקטן לבד כי הוריה על סף מוות ב'בית החולים' כבר זמן רב, עובדת במשך מחצית היום ואחראית מאוד. 
אלו ויכולתה להסיק מסקנות בצורה מהירה, אי-האמונה שלה בוּוגים אחרים, הכרתה במציאות, ועצם העובדה שהיא כל מה שאני מצפה מגיבורת הסיפור הראשית - מדהימים בעיני. התחברתי אליה בקלות ונסחפתי עם כל חשד, רגש ומילה שלה. כמובן שהפסימיות שלה מעצבנת במידה מסוימת, אבל היא חלק מהדמות. זה בערך כמו להאשים את עצמי באופטימיות יתר - במה ההיגיון פה? אם לדמות שאני מחבבת יש תכונה מסוימת שלא מוצאת חן בעיני, אני אמורה לקבל אותה כמו שהיא. אחרי הכל, אם אהבתי את הדמות עם התכונה הזאת, בלעדיה היא לא תהיה אותו הדבר ויכול להיות שכבר לא אתחבר אליה. (אני מודה, פה כבר נסחפתי קצת...)
כתבתי ביקורת אחת על שלושה פרקים רצופים בגלל שבעיקרון לא קרה הרבה, ולכן לא היה הרבה מה לכתוב. כן, לומדים הרבה על וגה והחיים שלה, וכן, מבהירים את העניין עם הבריחה של קוונטין הרמס מוורמוד, וכן, מסבירים הרבה על וורמוד עצמה - אבל העלילה לא התקדמה לשום מקום מרגע בריחתו של קוונטין ועד לשיחה המחשידה עם חבר המועצה. 
בכל מקרה, מאוד התלהבתי מההתחלה. היא מלהיבה, ממש מבעירה אותך מהמשפט הראשון ומונעת ממך להתכלות בלהבות. השפה הגבוה מקשה להבין את הסיפור, וגם המושגים והשמות החדשים לכל דבר, אבל ברגע שמבינים את העניין הכל הופך להרבה יותר קל. 
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
לסיכום - עד כה התחברתי לדמות הראשית והסיפור ריתק אותי. אם לא הייתי מפחדת מהמבטים של חבריי לכיתה מהאורך של הביקורת הזאת(הציפיות שלי בעניין גבוהות לאחר שהם עשו זאת עוד בפוסט הראשון[הצילו?]) כנראה הייתי כותבת עוד הרבה על התלהבותי מהתחלת הסיפור. =)

איך בחרתי את הספר?

24.01.16

כשהמורה לספרות הכריזה בוקר אחד על מצעד הספרים ועל יומן מסע הקריאה שעלינו לכתוב בעקבותיו, נהיה לי כאב ראש. נזכרתי ביומן הקריאה של כיתה ו', ומיד רציתי להתפרץ ולצרוח על המורה ולהגיד לה שתבטל את הפעילות, שהיא משעממת גם ככה ושהיה עדיף להעביר את השעות האלו בעוד דיונים בנושא שירים. ברור שלא עשיתי את זה, אבל בזמן שהיא הובילה אותנו לספרייה הבית ספרית חשבתי לעצמי שאני עומדת לקבל נכשל. כנראה, 'בלית ברירה', אני אאלץ לבחור ספר מתוך התריסר ואבחר את הדק ביותר, בידיעה שגם ככה לא אקרא אותו. 

לא, אל תבינו אותי לא נכון - אני אוהבת לקרוא. בבית שלי יש שלושה ארונות שעמוסים רק בספרים, וקראתי את כולם. אבל יומן מסע קריאה היא עבודה מתישה, ואף פעם לא מצאתי ספר שבאמת אהבתי. 

הציגו בפנינו את תריסר הספרים מתוך המצעד. היה שם ספר שכבר קראתי. כבר הייתי בטוחה שאקח אותו כדי לחסוך זמן קריאה, ואז ראיתי אותו. 

רקע הכריכה היה אפור-צהבהב, כולו עננים של אבק ועפר ששמש מנסה לחדור דרכם. הצבעים והאבנים ברקע נתנו לי הרגשה של חנק ועוינות, כאילו עומד להתרחש קרב עקוב מדם. האדמה הייתה שחורה, ובצדדים היתמרו הרים שעמדו להתמוטט. ובמרכז עמדה דמות מטושטשת שהייתה בבירור נערה. לבושה שמלת סחבות, שיערה פרוע, מחזיקה חרב, ופונה אל ענני העפר הנורא, מחכה. 
בראש ענני העפר התנוסס בגאווה השם 'דוּקְרב'. 

התחברתי אל הספר בשנייה אפילו מבלי שהבחנתי בכך, כשדמיינתי את עצמי במקום הנערה מול אחת המורות(בהזדמנות זאת אתנצל בפני כל אחת ואחד בצוות המורים, ואומר להגנתי שבעבודה זו נדרשתי לכתוב את האמת לאמיתה). מיד נגשתי אל הספרנית על מנת להשאילו, והיא העבירה את הספר מתחת לברקוד. "של דיוויד באלדאצ'י? בחירה מעולה."
באותו רגע חשבתי לעצמי, שאולי לציון שלי בספרות בכל זאת יש תקווה. 

"בראש ענני העפר התנוסס בגאווה השם 'דוּקְרב'"